הנבטים היו שבט ערבי קדום ששגשג באזורים הצחיחים של המזרח התיכון, במיוחד באזור פטרה בירדן, ובמדבר הנגב בישראל.
הנבטים היו חלוצים באמנות ניהול המים, ושיטתם לאגירת מי שיטפונות ושימושם לחקלאות הייתה עדות לתחכום ולתושייתם. על ידי לכידת ואגירת המים החולפים משיטפונות, הם הצליחו לטפח יבולים ולשגשג בסביבה קשה.
באזור פתחת ניצנה שבמדבר הנגב, בו גשמים מועטים וספורים, פיתחו הנבטים מערכת של סכרים ובורות מים ללכוד ולאגור את המים משיטפונות הבזק המתרחשים מדי פעם בחודשי החורף. שיטפונות אלה נגרמו עקב גשמים עזים שזרמו במורד הוואדיות (ערוצי נחל יבשים) ומילאו אותם במים לפרק זמן קצר.
הנבטים בנו סכרים עשויים אבן ואדמה לאורך הוואדיות כדי להאט את זרימת המים ולאפשר להם לחלחל לתוך האדמה. הם גם בנו בורות מים גדולים, או מאגרים תת-קרקעיים, כדי ללכוד ולאגור את המים לשימוש מאוחר יותר. בורות מים אלו נחצבו בדרך כלל מסלע מוצק וצופו בטיח כדי למנוע דליפת מים.
לאחר שמי השיטפונות נאגרו בבורות המים, השתמשו בהם הנבטים להשקיית גידוליהם, שכללו חיטה, שעורה, זיתים, ענבים ותמרים. הם פיתחו מערכת מתוחכמת של ערוצים ומנהרות תת-קרקעיות, המכונות קאנטים, כדי להפיץ את המים מבורות המים אל השדות. קאנטים אלה נחפרו עמוק לתוך האדמה כדי למנוע אידוי ולשמור על אספקת מים עקבית לגידולים.
הנבטים השתמשו במי המבול גם לצורכי בית, כמו שתייה ורחצה. הם אחסנו את המים בבורות מים קטנים יותר ליד בתיהם והשתמשו בהם במשורה, מתוך הכרה בערכו של המשאב היקר הזה בסביבה כה יבשה ובלתי סלחנית.
שיטת אגירת מי השיטפונות ושימושם לחקלאות הייתה גורם מכריע בהצלחת הנבטים במדבר הנגב. זה אפשר להם לטפח יבולים ולקיים את אורח חייהם באזור שלא היה אפשרי למגורים. טכניקה חדשנית זו אומצה מאוחר יותר על ידי תרבויות אחרות באזור, כגון הרומאים והביזנטים, ונשארת בשימוש כיום בחלקים מסוימים של המזרח התיכון.
המורשת של הנבטים ממשיכה לעורר בנו השראה גם היום כאשר אנו מתמודדים עם האתגרים של מחסור במים ושינויי אקלים.
Comments